דלג לתוכן

‹ חזרה לדף הבלוג הראשי

איך מטפלים בטראומה?

27 במרץ 2015

הילד שלכם הגיע הביתה בוכה, חבול ובמצב נפשי קשה. למה? יכולות להיות הרבה סיבות, קלות ויותר קשות. צחקו עליו בכיתה, עשו עליו חרם, הכו אותו, הטרידו אותה מינית, העליבו וביישו אותה לפני כולם, אונס אלימות ועוד.

החלק הברור הוא שכהורים במצב כזה אתם, ראשית חכמה, צריכים להיות אמפתיים לילדים שלכם, להקשיב למה שקרה, להקשיב היטב ולהיות עם הילד שלכם במצוקתו ובתהליך התאוששותו. כל זה ברור וידוע אבל מה שאתם לא יודעים כמה זה חשוב לעיתים, כשיש צורך, לחזור לפרטי הטראומה ולפרטים של הפרטים ולתת לילד שלכם לספר את אותם פרטים שוב ושוב כדי שלא תישאר לו מה שאנו מכנים הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD). הבעיה בהרבה מצבים של מצוקה קשה וטראומה זה תחושת חוסר האונים של הילד. הוא היה שם ולא ידע מה לעשות. הוא היה חסר אונים. התחושה הזאת שאדם יכול להגיע לחוסר אונים כזה מבלי יכולת לעזור לעצמו היא היא הטראומה שאם לא מטופלת כראוי עלולה להשאיר נזקים לשנים ארוכות. הבחורה שנאנסה והילד שהיכו אותו יכולים לשוב ולפגוש את תחושות חוסר האונים שהיו להם בחלומות בלהות בלילה, בפחדים שישתלטו עליהם ברגעים לא צפויים ביום, ברתיעה מכל מה שמזכיר את הטראומה בחיי היומיום ועוד. לעיתים הדבר יכול ממש לשבש את התפקוד הנורמלי לשנים רבות כמו שקורה לנפגעי הלם קרב למשל או לבחורה שעברה אונס וכדומה.

אז מה התפקיד שלכם כהורים ואיך מטפלים בטראומה כדי שלא תשאיר נזקים להמשך החיים? פשוט מאוד, קוראים לזה "ונטילציה" – נותנים לילד לספר את פרטי הטראומה ואת הפרטים של הפרטים שוב ושוב ושוב ושוב ולא מתעייפים מלשאול ולהתעניין בפרטים של הפרטים עד שהילד לא זקוק לזה עוד. למה? משום שברגע שהילד מספר מה בדיוק קרה מתרחש דבר מעניין, הילד מפתח תחושה של שליטה על האירוע. מוזר, לא? אכן כן. אבל החוויה שאני ער ויודע כל פרט, שחזרתי ודשתי בו שוב ושוב, שאני יודע מה בא קודם ומה אחר כך, שאני נזכר בכל הפרטים נותנת לי תחושה של שליטה באירוע ולא חוסר אונים כפי שחוויתי אז.

ולכם הורים יקרים לא נותר אלא לא להתבייש ולעודד את הילד שהכו אותו וביישו אותו לפני כולם, את הבחורה שפרסמו תמונות עירום שלה באינטרנט או אנסו אותה או הילד שכל הכיתה צחקה עליו והתעללה בו לבקש ממנו/ה ולעודד אותו/ה לספר כמה שיותר פרטים שוב ושוב כדי להתגבר על הטראומה, ואתם, נכון, מקשיבים, לא נרתעים ולא מתביישים מהפרטים.

תרגיל: בקשו מהילד שלכם להיזכר ברגע שהיה לו קשה במיוחד ולספר לכם מה בדיוק קרה שם. התעניינו בפרטים, שאלו שוב ושוב כדי להבין מה הרגיש ובסוף תשאלו אותו אם כעת לאחר שסיפר הוא מרגיש טוב יותר. לנו, הפסיכולוגים, אין ספק שכעת ילדיכם ירגיש טוב יותר ואם לא מיד משום שהטראומה הייתה באמת קשה, אז בקרוב (יש יוצאים מהכלל נדירים למדי שלא נכנס אליהם כאן: מצבים פסיכוטיים, ניצולי שואה ודוגמאות אחרות של מצבי קצה בסדר גודל זה).

וסתם עוד דבר קטן, טראומות שלא פותחים אותם ודנים בהם לעתים פשוט מצמצמות את האישיות ומשאירות את הילד חרד ומפוחד מבפנים. במצב זה הילד עלול לחשוש מכל מני דברים כולל מחשיבה עצמאית ויצירתית ומהחופש הטמון בהעלאת יוזמות ורעיונות משלו. הילד שלנו יבחר להצטמצם במחשבתו ואת זה אנו וודאי לא רוצים.

 

שלכם

עפר

תגובות פייסבוק

תגובות

הגב